<h1>סמ"ג עשין סימן קכ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
עוד שם בפרק קמא, כהנים ולויים מעריכין ונערכין כשאר כל ישראל, וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך או נדר דמים חייב לשלם שהרי נדריו קיימין (רמב"ם ערכים וחרמים פ"א הט"ו).
<h2>דף ה:</h2>
בפרק קמא דערכין כדברי רבי מאיר שתופשן שם עיקר, הגוי נערך אבל אינו מעריך כיצד גוי שאמר ערכי עלי או ערך ישראל זה עלי לא אמר כלום, וישראל שאמר ערך גוי זה עלי נותן לפי שני הגוי הנערך, וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן כפי שניו (רמב"ם ערכים וחרמים פ"א ה"ו). מסקינן בפרק קמא דערכין (ו' א'), גוי שאמר דמי עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן הגוים נדר או נדבה לחזק בדק הבית או בדק ירושלים שנאמר לא לכם ולנו לבנות (את ה)בית ונאמר ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם וכן מביאה בירושלמי דשקלים (ד' ב'), ומה יעשה בהן יבדק הגוי על דעת מי נדר אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בית דין [ב]מה שנראה להם חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו (ע"פ רמב"ם שם הל' י"א—י"ב).
<h2>דף ו.</h2>
הערכין חייבין עליהן משום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"א ה"א).
<h2>דף ו:</h2>
עוד שם בפרק קמא דערכין הגוסס אין לו ערך ואין לו דמים הואיל ורוב גוססין למיתה הרי הוא כמת, וכל מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להרגו על עבירה שעבר והעריכו אחר או שהעריך עצמו או שאמר דמי עלי או שאמר אחר דמי זה עלי אינו חייב כלום שזה כמת הוא והמת אין לו ערך ואין לו דמים ועל זה נאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כלומר אין [לו] פדיון אלא הרי הוא כמת, זה היוצא ליהרג וכן הגוסס שהעריך אחרים או נדר דמיהן או הזיק חייב לשלם וגובין הכל מנכסיו (רמב"ם ערכים וחרמים פ"א הל' י"ג—י"ד).
<h2>דף יח.</h2>
ואין ערך לפחות מבן חדש ואפילו הוא בן שלשים יום עד שיהא בן שלשים ואחד יום, וכן בכל השיעורים בן חמש שנים ויום אחד וכן בן עשרים שנה ויום אחד וכן בן ששים ויום אחד, וכל השנים מעת לעת מיום הלידה כדאיתא בפרק השג יד בנודר, וכל השקלים בשקל הקדש והוא משקל שלש מאות ועשרים שעורה מכסף טהור וכבר הוסיפו עליו ארבע מעות שכל מעה משקל שש עשרה שעורה ונעשה סלע (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"א ה"ד ובכורות נ' א'). וכל הערכין וחרמין סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהייתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית (ע"פ רמב"ם שם ה"י).
<h2>דף יט.</h2>
עוד שם האומר דמי ראשי עלי נותן דמי כולו (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"ב ה"ד). האומר משקלי עלי נותן משקל[ו] כסף או זהב או נחושת כמו שפירש, אמר משקל ידי או רגלי עלי רואין כמה היא ראויה לישקל ונותן ממין שפירש, ועד היכן הוא היד לענין זה עד האציל וברגל עד הארכובה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם (ע"פ רמב"ם שם ה"ה). אמר משקלי עלי ולא פירש, אם מופלג בעשירות נותן זהב [ו]אם אין מופלג בעשירות נותן מדברים שדרכן לישקול באותו מקום ואפילו פירות (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש ובכס"מ).
<h2>דף כ.</h2>
בפרק האומר משקלי (וע"ע ד' ב') מוכיח כי המפרש את הערך ואומר ערכי עלי חמשים סלעים או ערך פלוני עלי שלשים סלעים אינו נידון בהשג יד אלא לוקחין כל הנמצא בידו והשאר עליו חוב עד שיעשיר ויתן, וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי אינו נידון בהשג יד שהרי פירשו נדרן והרי הוא כמי שאמר מנה עלי הקדש שהוא חייב ליתן מנה גמור (רמב"ם ערכים וחרמים פ"ג הל' ח'—ט' ועי' ראב"ד ונו"כ).
תנו רבנן בפרק האומר משקלי עלי, האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשין חייבין [ליתן] שנאמר והעמידו לפני הכהן והעריך אותו [הכהן], עמד בדין ומת יתנו היורשין, אבל האומר דמי עלי אף על פי שעמד בדין ומת קודם שיקצצו את דמיו ויאמרו הדיינים כמה ישוה אין היורשין חייבין ליתן ואם קצבו דמיו ואח"כ מת יתנו היורשין, ומה בין דמים לערכין שהערכין קצובין מן התורה והדמים אינם קצובין (רמב"ם ערכים וחרמים פ"א הל' כ"א—כ"ג).
<h2>דף כג:</h2>
בערכין בפרק שום היתומין אמרינן שחייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם ולוקחין מהן בעל כרחם מה שנדרו ואין חייבין לחזור להם המשכון ביום או בלילה, ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקעות ומן המטלטלין [מכסות] וכלי תשמיש הבית והעבדים ובהמה ונפרעין מן הכל, ואין מוכרין (לו) [לא] כסות אשתו ובניו ולא בגדים שצבען לשמן ולא סנדלים חדשים שלקחן לשמן, וכן המקדיש את נכסיו לא הקדיש את אלו (רמב"ם ערכים וחרמים פ"ג הי"ד). ומסדרין בערכין, שנותנין לו סנדלין ותפילין ומטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש לו לבדו אבל לא לאשתו ולבניו (עי"ש הט"ו). היו עליו כלי משי ובגדים מוזהבים מעבירין אותם מעליו ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לימים טובים ולשבתות (שם הט"ז). ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, היו לו שלשה ממין אחד ואחד ממין אחר אין מוכרין מן המרובה כדי להשלים לו שנים מן המועט אלא נותנין לו שני כלים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט, היה חמר או איכר אין נותנין לו בהמתו אע"פ שאין לו מזונות אלא ממנה, היה ספן אין נותנין לו ספינתו אלא ימכור הכל, היו בנכסים בהמה ועבדים ומרגליות ואמרו תגרים מי שימתין עד זמן פלוני או יוליכם למקום פלוני יהיו שוים הרבה ובזמן הזה או במקום זה אינם שוים כי אם מעט אין שומעין להם, אלא כיצד עושין מוכרין הכל במקומו ובשעתו כמה שהוא שנאמר ונתן הערכך ביום ההוא קדש לה' לרבות כל דבר של הקדש שאין מפרכסין אותו ואין ממתינין אותו לשוק ואין מוליכין אותו ממקום למקום, אין להקדש אלא מקומו ושעתו, בד"א במטלטלין ובעבדים אבל הקרקעות מכריזין עליהן ששים יום רצופין בקר וערב (שם הי"ז—כ'), בשעת הכנסת פועלין ובשעת הוצאת פועלין ומסיימין המצרים ואומר כך וכך היא שומה וכל הרוצה ליקח יבא ויקח (ע"פ רמב"ם פ"ד הכ"ז) ואח"כ מוכרין אותו (שם ספ"ג).
